חלקיק מחשבה
עוברת בי מחשבה מהירה, המקבלת גוון אנושי, מחשבה ממהרת, מחשבה שחוטפת שנייה קטנה כדי לדבר איתי, ומיד היא – המחשבה, כבר ממהרת ללכת.
המחשבה שעולה בראשי אומרת לי כך: "אם את הבאת מחלות אלה על עצמך, את הרי גם יכולה לצאת מהן בכוחות עצמך"!
אני לא מתעמקת במשפט שהגיע במחטף, אך אגלה לכם שזו הייתה תובנה סמויה, שהצילה את חיי.
בעודי יושבת על כיסא הגלגלים מוקפת ברופאים הרוצים לעזור לי, אני נזכרת שלאימי היה בעבר ניסיון עם קורטיזון, וזה עשה בה שמות! אני זוכרת את סבלה.
עובר בראשי שזה סוג של רעל, ומתוך האינסטינקט הפנימי שלי והלא מוסבר, אני מיד מסרבת לקבל את הטיפול, ומבקשת טיפול פחות אגרסיבי לגופי, אך הרופאים קובעים פה אחד – "זה הטיפול שאנו ממליצים!" ואף מוסיפים שיהיה עלי גם להגיע למעקב צמוד במחלקת הריאות מטעם בית החולים פעמיים בחודש.
בחדר משתררת דממה, כולם מחכים לתשובתי. ללא היסוס, אני חוזרת ואומרת – "אני לא לוקחת רעל לגוף!".
אני תוהה עם עצמי, "מהיכן בא האומץ לומר לא! ובכזו נחרצות? יש לך בשלב זה בכלל פריבילגיה לסרב? את מבינה שאת יושבת על כיסא גלגלים והרופאים מציעים לך פיתרון? יש לך פיתרון אחר? תתאמצי, תשאלי משהו, תבקשי תשובות." אני מתעלמת מסערת הרגשות שבתוכי וממשיכה להקשיב לדברי הרופא.
כשהרופא שומע שאני נחרצת בתשובתי, הוא מבקש שאגש לשולחן על מנת לחתום על הטופס שבו כתוב שאני מסרבת לקבל את המלצות הטיפול שהוצע לי, וכן שבית החולים מסיר אחריות בעניין בריאותי. מעתה ואילך, האחריות על בריאותי חלה – עליי. אני מתבקשת לחתום לכל רופא בנפרד ולכן מתגלגלת משולחן לשולחן עד שאני מסיימת לחתום לכל השמונה.
השתחררתי מבית החולים, ללא הבנה מה קורה לי, איך זה קרה לי, ומה אני עושה. ספרתי על ידי את מצבי, סוג של ספירת מלאי.
אני ישובה על כיסא גלגלים
סביב הרגליים והקרסוליים יש לי נפיחות גדולה עם גוונים של אדום וכחול – אריתמה נודוזום – כך זה נקרא
יש לי מחלה הנקראת סרקוידוזיס (אני אפילו לא יודעת להגות את המילה, כל שכן להבין מה היא מסמלת)
מחלת היפים, שזו מחלה שעיקרה עייפות כרונית
ו…אחרון (ומאוד לא חביב) חשש לניוון שרירים
בנוסף, אני בתחילת שנות השלושים לחיי ותפקודי לב ריאה שביצעתי מעידים על תפקודי לב ריאה של אדם בגיל 70 ומעלה, אני במצב גופני קריטי! הרופאים ציידו אותי במסמך שכתוב עליו "דחוף"! הפניה זו נועדה לראש המחלקה שבבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, לאבחון סופי שיקבע אם אני חולה בניוון שרירים.
אני כואבת, מבולבלת והלומה! ואני עדיין לא מבינה שתם ונשלם הפרק של אבחון הרופאים . סירבתי לקבל את הטפול שהוצע לי, עכשיו אני עם עצמי ואלוהים!
כך יצאתי מבית החולים…
איך ממשיכים? לא ידעתי מהיכן מתחילים …

בדרך לפתרון
ימים שלמים אני בבית, שוכבת על מיטה מיוחדת שהביאו עבורי, שרועה כך סתם, בוהה, מרגישה רגליים כואבות, חשה עייפות נוראית, הלומה, מדחיקה רגשות, מבולבלת, עסוקה בעצמי ומנותקת מהסביבה הקרובה והרחוקה. "באמת שאין לי כוח לשמוע כלום! ובטח שלא להוציא כלום".
אחרי מספר שבועות באותו המצב, ולאחר שכבר נבדקתי אצל הנוירולוג בעניין ניוון השרירים והבשורה המשמחת הייתה, שאין לי ניוון שרירים (יששש!) אך נשארתי עם ההגדרה של – חולשת שרירים ברגליים, ולא ידועה הסיבה לכך.
באחד הימים, נכנס אדם שמעולם לא ראיתי. הוא נכנס, מלווה באמא של חברה שלי, אשר פונה אלי ואומרת – "תכירי, זה גל, המטפל שספרתי לך עליו, הוא מבקש לעזור לך". הסכמתי בהנהון.
אני מתאמצת להפעיל את ניצני הזיכרון העמום והכואב שלי, כמדומני שגל מדבר איתי על מצבי, מסביר לי משהו על מים, אש… אני לא ממש קולטת, ובייחוד בוכה מכאבים ברגליים. גל מעסה את כפות רגלי ואני מתייסרת מכאבי תופת! מתחננת שיעצור! שיפסיק! הרי כבר הספקתי למלא אמבטיות של דמעות בחודשיים האחרונים, וגל ממשיך לשוחח עימי ולגעת בכפות רגלי, אני מרגישה שאני בסיוט שלא נגמר.
פתאום גל מתרומם ואומר לי כך, "את היחידה שיכולה לבחור, אני כאן לעזור לך. כשתבחרי, תתקשרי, ואני אגיע לכאן, לביתך, לטפל בך. את תבחרי ואני אגיע!"
מה? מה לעזאזל הוא אומר? מה לבחור? בין מה לבין מה לבחור? ואיך זה קשור למצבי?
אוף! הוא עכשיו כל כך הכאיב לי, הוא לא רואה זאת? הוא ממש לא היה רגיש, אני בכלל לא ששוב יכאיב לי? אני ממררת בבכי, אין לי כוח לחשוב, כל שכן לבחון !! די! תרדו ממני ! הניחו לי!
כמה שאכתוב על גל, תמיד יש לי הרגשה שזה לא מספיק, גל הוא המלאך המושיע, שנשלח אלי, גל הגיע לביתי שלוש פעמים בשבוע על מנת לטפל בי, הוא עשה זאת מכל ליבו, מאהבת האדם שבו, מהיותו רגיש ומבין כל כך לסבלי, ויחד עם זאת, לא ויתר לי ולא ויתר עלי!
לאחר כשלושה חודשי טיפול עם גל, התחלתי לדדות על רגליי, איזה הישג! אני כותבת מילים אלו, וחשה צמרמורת חזקה בכל גופי, והתרגשות גדולה.
"רגע רגע, ברשותכם…", אני משחזרת שוב את ההרגשה – "מדובר בי… כן? אין טעות כאן, נכון?! עומדת על הרגליים ללא כיסא או תמיכה??? זה אמיתי? וכל זה קרה בזכות הטיפול של כל גל בשלושת החודשים האחרונים? בעזרת נגיעה ברגליים, דיקור סיני, נשימות לגוף, שיחות הכוונה ו..,.הופ! הרגליים קיבלו כוח לעמוד? אני כבר מבריאה ? זה הכל?
מה יש שם מעבר לטיפול בגופי הפיסי? עדיין לא גיליתי את כוחי האמיתי…
אחרי חמישה חודשים של טיפולים בביתי, אני כבר ממש הולכת, מתחילה לנסוע פעמיים בשבוע לקליניקה של גל להמשך טיפולים. גל ממש מתחזק אתי. לאורך כל השנתיים וחצי בהן אני חולה ובמצב גופני ונפשי מאד נמוכים, גל המלאך שלי באותה התקופה עזר לי להתחזק יותר ויותר בגוף. אני משתפרת בהדרגה, הוא עזר לי לא לשקוע, כיוון שאני עדיין במצב נפשי ובריאותי נזיל.