יום שלישי בשבוע, אני בדרכי חזרה לאחר שהקפצתי את בתי לקאמפ קיץ, כאן בעמק הסיליקון שבקליפורניה, ארצות הברית.
אני נוהגת ביום שמשי כשהשמש כבר הגיחה והודיעה שהיום, היא עומדת לחשוף את קרניה במלוא עוצמתם.
לפתע, בין עצירה ברמזור אדום לבין אור ירוק המאותת לי להתחיל לנסוע, אני פונה ימינה ומבליחה בגופי תחושה הרוקמת את עצמה לכדי עולם דימויים שנפתח אצלי.
אני קולטת, שבכל מיצמוץ שעיני ממצמצות, כך באופן טבעי, עיניים ממצמצות כמו תריס שנסגר לשבריר שנייה ונפתח שוב.
התחושה, חודרת לה כמו קרן של שמש בין שביבי התריס ואני, חווה אותה וחשה בגופי את הרגש שצף בי. תחושה זו שהחלה את דרכה בזמן שפניתי בנסיעה איטית, ימינה.
התחושה מרחיבה את המרחב שלה לעולם תודעתי יותר ואולי בעצם החיים הם כמו מצמוץ? שבריר שנייה זה קיים ובמיצמוץ של הרף עין, הכל נעלם…
המטאפורות של בועות הסבון, העצים וההולגרמה החלו לרוץ בראשי כמו חיילים המתפקדים לקראת הטקס.
למעשה החיים הם כמו בועות סבון וכמו שאני מפריחה שאיפה לתוך מתקן הסבון שטבל את עצמו בתוך מים וסבון המעורבבים להם יחד ושיחד יצרו בועות חדשות אשר מתנתקות להן לכדי בועות עצמאיות, כך הסבון והמים מייצרים באופן שיטתי, בועות בגדלים שונים, בועות יפות ועגולות, בועות מלאות בשלל בצבעים המתעוררים לחיים כשאלומת האור מפליאה לכיוונם.
אני מתבוננת בגוונים היפים היוצאים מאותן בועות, גוונים מנצנצים, גוונים דקיקים ועדינים המרחפים בלוליינות ראויה לשבח.
כשאני מתחילה להתפעל מיופין וייחודן של הבועות , הן אט, אט עולות ועולות לגובה שרק הן יכולות ונכון להן, ונדמה, שהן מתחילות להרגיש בטוח בהדרן ופתאום…. נעלמות! אינן! וכל זה קורה בין מצמוץ למיצמוץ, כהרף עין! הן היו, ובשנייה כבר אינן.
אני ממשיכה את עולם המטאפורות שלי וממשיכה לנשוף לתוך בליל המים והסבון ובכל בועה המתחילה להתהוות, אני ,חשה שאני עפה לי.
בכל נשיפה שלי, אני מדמה באותו הרגע, שאני עוזרת לבועה לצאת כך שאני חווה את רגע הלידה ואת הרגע שאחרי – את רגע המוות והרגע שלפני, פתאום מרגיש לי שוב, כמו סוג של אשלייה…
האוטו הכחול שועט לו במעלה הכביש הפנימי המוביל אותי בעוד מספר מאות מטרים,לביתי. והכביש ממשיך לו….
מתבוננת בעצים שבצידי הכביש ונדמה לי שאיש לא נגע בהם זה זמן רב ולמרות זאת, הם נראים עדיין קיימים, נוכחים וכמו תחושה שהם כבר היכו שורשים בנקודה זו של הזמן.
ככול שאני ממשיכה ללחוץ על דוושת הגז וחולפת על פניהם, אני מתחילה להשתעשע ומדמה, שבכל מיצמוץ בעיניי – שנייה העצים כאן ולשנייה הם אינם.
מהדהדת את החוויה המעלה בי שאלות ללא מחשבה, שאלות על כל מה שמתחולל בתוכי. איך זה מרגיש לי כרגע? אילו רגשות צפים? מה אני חווה בגוף? ומה עושים עם הרגשות הללו? ובעצם, מה בכלל נותר לי אם כל זה נעלם במחי מצמוץ של עין?
מתבוננת שוב בעצים עבי הגזע, כמו מנסה לזרום ולהתמסר לסערת הרגשות שאוחזת בי ומנסה לשאוב ביטחון מהמראה שמולי.
הם – העצים, משדרים לי מצד אחד יציבות, עוצמה, נוכחות, ייחודיות בצורתם כעצים, תחושה שהם – העצים, אינם מתכוונים לזוז לשום מקום ושום דבר לא יזיז אותם!
ומצד שני, העלים והפרחים, המחדשים את פריחתם ולבלובם בצורה מחזורית של התחדשות בכל פעם מחדש, עלים המחוברים לענפים שהרוח מצליחה לגעת בהם והם – העלים, נעים על פי קצב הרוח ועדיין נדמה לי שכל זאת אשלייה.
כמו חווית ההולוגרמה. לרגע אני רואה וחווה את צדדיה, יופיה ועומקה של ההולגרמה ולרגע נדמה לי שזה מטשטש את עצמו ולא קיים, לרגע נדמה לי שההולגרמה הינה עמוקה ותלת מימדית ולרגע שטחית ורדודה, כמו נבלעת לי בין מצמוץ למצמוץ.
מתמסרת לרגע ולחוויה המציפה אותי באותן דקות בהן אני חוזרת לביתי וכל מה שנותר לי הוא, להתבונן וללמוד להיכנע לבועות החיים, לבועות הייחודיות היפיפיות העולות בנשיפה ומתפוצצות בשנייה שהגיעו לגובה כלשהו, לאותה שנייה בה הצליחו להחזיק מעמד.…
ואולי, הכל זו רק אשלייה והכל נדמה לי קיים, חיי ובועט ולרגע.… כמו אין תנועה והכל שטוח וחסר חיים….
באהבה… כי אין לי מלבדו….
באהבה
אירית
