רוצה עוד
כך מגדירים את גיל 40, כגיל הבינה. גיל שבו הסתכלתי אחורנית על החוויות שעברתי בחיי ולאן הגעתי עד לאותו הרגע.

ובכן, אני נשואה,שני בנים, תא משפחתי חזק ומרגיש בטוח ונעים, אוהבים ליצור יחד, להגשים חלומות, לעזור לקהילה ולאנשים הטובים שסביבנו, עוסקים במה שאנחנו אוהבים והכל מרגיש שלם עד לאותו הרגע שמשהו בעבע בתוכי ולא נתן לי מנוחה.

מהדהדת לי ההרגשה של רצון ללדת ושוב לחוות הריון ולידה, לחוות יצירה בתוך עצמי להרגיש בעלת ערך מתוך הערך המוסף של היותי אישה, "לקנח" עם חלום משכבר הימים – שיהיו לי בנים ובנות,שאחווה גידול של שני המינים.

רוצה עוד ילדה,זהו! ילדה נוספת שתרחיב את המשפחה.

ההחלטה
שותפי המדהים, השאיר נושא זה להחלטתי,הוא איתי בכל החלטה שאתן! האפשור הזה, גרם לי להחליט שאני רוצה לממש את הרצון להביא לעולם עוד ילדה לעולם.
כשמחליטים החלטה המעלה את הרצון לילד נוסף, מתנהלים כרגיל רק שיש התכוונות פנימית הבאה לידי ביטוי בשימת לב לפרטים כגון: תאריכי מחזור,ביוץ,אכילה יותר מוקפדת וקינון הרעיון במיימד הפיסי על כל הבטיו.
לאחר תקופה של מעל חצי שנה וכשההריון לא הגיע,בקשתי לפנות לרופא לבצע בדיקות דם ולבדוק שהכל תקין.
הרופא בדק שכל הבדיקות תקינות ומפאת גילי המתקדם, המליץ שנפנה לקבל עזרה,תמיכה ועידוד תהליך כניסה להריון, בדרכים שהרפואה המתקדמת מציעה.
עדין לא הבנתי את משמעות ההמלצה פרט לעובדה שהתמסרתי לכל מה שהרופא המליץ לנו! אנחנו רוצים הריון, נכון?! התשובה – כן! אז, התרכזתי כולי בידיעה זו.
מגיעים למרפאה המתמחה במתן סיוע לזוגות להיקלט להריון על ידי הכוונה מדוייקת של יום הביוץ ואולטרה סאונד המראה כמה זקיקים יש בשחלה ויאללה,לחגוג!
בהתחלה,מאוד התרגשנו וזו אכן הייתה חגיגה המלווה בצפייה,רגשות,רגישויות,תקווה,שמחה וזה אוטוטו קורה…

ההריון
לאחר מספר מועט של אולטרה סאונדים, נקלטתי להריון!
השמחה,ההתרגשות,הצפייה,האושר,ההתחדשות,הבטן שיצאה לה בכל יום שעבר וההתרגשות כשספרנו לבנים ולמשפחה המורחבת על ההריון,לא ידעה גבולות !!!
הבטן גדלה מול העיניים וכבר אי אפשר להתעלם שאני מתקדמת עם ההריון, אני מתעניינת בבגדי הריון, איזה כייף!
ההריון החל להפוך לאט,לאט,לחלק מנוף חיי ואני מתחילה להירגע מההתרגשות הראשונית ומתמסרת לכך שאני בהריון. הצלחנו!!!
היות וחציתי את גיל 40 החלטנו לקבל טיפול אצל רופא פרטי ובעל שם עולמי בתחום ההריונות מעל גיל 40.

מוות מקופל בתוך חיים
זה קרה לאחר סופ"ש מהנה בחיק המשפחה. מגיעים לבדיקה שגרתית ובבדיקה זו נתבשרנו שאין דופק לעובר.
אני לא מצליחה לבלוע את הרוק, מפסיקה לנשום יחד עם העובר ומרגישה שהדם יורד מגופי,חשה קפואה והלומה! מבקשת מהרופא לבדוק שוב, אולי הוא טועה, אולי לא שם לב, אולי העובר לרגע נראה שלא נושם ואין דופק ותכף הוא זז ואולי…ואולי…ואולי…
המחשבות וסערת הרגשות נקטעות ברגע שהרופא פוסק "המצב סופי,אין דופק, צר לי".
בזמן שאני יורדת ממיטת האולטרה סאונד,מסתכלת בפעם אחרונה בתמונה הקפואה שעל מכשיר האולטרה סאונד ורואה את שק ההריון שלי ובתוכו העובר שאינו זז! תחושה של צפייה בסרט ושרק לשנייה לחצתי על כפתור "ההמתנה"…. יחי ההבדל ה"קטן"! רק שאני זו שבתוך הסרט וגם אני חשה את הקיפאון, מכף רגל ועד ראש.
הרופא עוזב את החדר ומיד מתיישב לכתוב את ההפניה לבית החולים. היות והייתי בשבוע מתקדם של הריון, עליי לעבור ניתוח.
מבולבלת ונמצאת בריק,לא מרגישה כלום! לא יודעת מה להרגיש! ממקום של שמחה שלא ידעה גבולות, בשנייה זו נקטעה השמחה! זו אופציה שלא עברה בראשי ובהרגשתי והיא כאן איתי, הגיחה לה ובמקום לחוש את בעיטות העובר, אני חשה את בעיטות הבשורה,את חבטת המציאות שהשתנתה בשנייה ואת חוסר היכולת לשנות את המצב שנוצר באותו הרגע.
עדין לא מעכלת את הבשורה וכבר הרופא שם בתוך המעטפה את המלצתו לנסוע מיד לבית החולים ולבצע מוקדם ככול הניתן, את הניתוח שיחתום את ההריון.
אני חשה כרובוט, מובלת, לא מצליחה להתחבר רגשית,לבכות ולהתאבל, אני מתנהלת מתוך תחושת ההלם ומה שמעסיק אותי,זה העובר המת שאני נושאת ברחמי.
מודיעים לבנים שאני נכנסת לבצע ניתוח המסיים את ההריון.
תחושת העננה והכבדות,פוקדים אותי, תחושה של צאן מובל לטווח, תחושה שאני מלווה את גופי ולא חשה שום חיבור רגשי אליו.
לאחר הניתוח וזמן ההתאוששות וההחלמה שהענקתי לעצמי ולגופי על מנת ששוב נתאחד,נשתקם ונתפייס. ששוב ארגיש טוב יותר.
אפשרנו לעצמינו זמן משפחתי שבו חיבקנו את עצמנו ואת המשפחתיות שיש לנו.

ל"רצון" יש את הרצון שלו
הרצון לילדה עולה בי מחדש, הרצון להמשיך ולהעניק לעצמינו עוד הזדמנות להיכנס להריון.
ושוב,חודש רודף חודש והכניסה להריון לא נראת בפתח. מפלס הלחץ והמתח עוטפים אותנו, הן מתוך הכאב וחווית ההריון שהסתיים ושעדין הדהד בתוכי ובגופי ומתוך הצפייה שכבר יגיע הריון חדש, הכל מתערבב לו.
גם הסביבה הרפואית שיצרנו סביבנו המודדת כל ערך שהגוף שלי מספק, החלה ליצור סביבה מכנית ואוטומטית של תחושת משימה ועשייה ופחות ופחות שימת לב על המקום הרגשי,חיבור לגוף ולרגשות ממקום פתוח ומכיל. יותר ויותר דרשתי מהגוף,לספק את הרצון והצפייה של כולנו להיריון מיוחל והצורך שלנו שרק עלה ועלה עם הלחץ והכאב.
החלה מסתמנת עייפות ופחד מכישלון ואכזבה נוספים,החלו להזדנב להם מצבי רוח המלווים ברקע של זיכרון טרי של עובר מת בבטן וסיום הריון שעברנו רק לפני מספר מועט של חודשיים.
מצבי הרוח שלי, שהחלו להפוך למבקרים קבועים בתהליך שנראה לי כאינסופי! תחושת חוסר השליטה והביטחון גם פוקדים אותי ובאותה נשימה,הוודאות הטבעית שנדחקה לתוך פינה אפלה,כול זאת ועוד אוסף של תכנונים טכניים,מכנים, סוג של חבילה שאני מכנה אותה "כהכל כלול", נתנו אותתם בתוך התהליך שלבסוף, הביא עימו בשלב זה,תוצאה מאכזבת ותחושת כישלון בכל חודש שעבר,תחושת כישלון שלי כאישה,של גופי,שלנו…אז, כך הרגשתי ופרשתי זאת.

ממשיכה לצעוד בדרך…
עלתה הצעה נוספת שקיבלנו מהרופא. הזרעה, עוד דרך להעלות את הסיכוי להרות.
הסכמנו מיד! "כל מה שיקדם את ההריון ויגדיל את הסיכויי להיכנס להריון – אנחנו שם"!
נכנסת לקניליקה של הרופא מלווה עם בן זוגי. לאחר תשאול קצר ונתוני האולטרה סאונד המראים שיש זקיקים בשלים, אני שוכבת עם רגליים מורמות ופשוקות ומחכה לזרע שבעלי נתן מבעוד מועד במעבדה כדי שהרופא יבצע הזרקה מבוקרת היישר לתוכי.
מרגישה בהמתנה מתח ואי נוחות וכשהרופא מגיע לשלב ההזרקה, אני מתכווצת את גופי למרות בקשתו להרפות, סוגרת את העיניים חזק וכמו רוצה להעלם! משהו לא מרגיש לי טוב עם התהליך ועדין, אני ממלמת לעצמי "הרצון שלך גובר על הכל! ויש גם רפואה מודרנית ודרכים לזרזר ולעזור לגוף שלי ורצון טוב והכל נראה לטובתינו !!! יהיה בסדר, מעט כאב ואי נוחות לטובת יצירת חיים חדשים,זה שווא לי, נכון?!"
לאחר מספר מועט של ניסיונות, אני מרגישה רוויה ודחייה פיסית מהתהליך.

ממשיכים…
הרופא מציע לנו להתקדם לעבר תוכנית ההפריה.
באותו שלב, זה נשמע לי הכי טוב! אני לא מצליחה לפתח אינטואיציה גופנית טבעית, משהו לא מסתדר לי ואני מסכימה לקבל עזרה והכוונה מבחוץ , בעזרת הרופאים ופלאי הרפואה המתקדמת.
שוב אני מוצאת את עצמי עוברת תהליך ארוך ופתלתל.
אנחנו עוברים כעשרים בדיקות שונות. החל מבדיקות דם,צילום רחם,בדיקות גניקולוגיות שונות, אולטרה סאונד ועד לטיפולים הורמונלים יומיומים כשאנו מבצעים באופן עצמאי,זריקות לתוך הבטן שלי כשהמטרה לגרות את השחלות לגיוס זקיקים.
כל ההליך שאנו עוברים מלווה בבכי,כאב,מתח,לחץ וכשקיבלנו את התאריך לשאיבת הזקיקים, שוב, אני עוברת אישפוז,בדיקות וחיטוט שמרגיש לי אינסופי ופולשני לתוך גופי.
בשלב ההמתנה, כל עולמי סובב סביב השאלות "האם נמצאו זקיקים טובים"? "האם נקלט הזרע עם הביצית במעבדה"? "זה הצליח, זה לא הצליח?" ובמקרה הטוב, כשנתבשרנו שזה נקלט, מיהרנו שוב לבית החולים להחדרת ההתאמה המלכותית, היישר לתוך הרחם בתקווה שזה יתפוס ויתחיל להבשיל לכדי הריון וכשזה לא קרה והמחזור החודשי הגיע, יחד עימו הגיעו גם מפחי הנפש,העצבות,הכאב,האכזבה,תחושת הכישלון ורצון עז שלא מצליח להתממש, כך צפו להם הרגשות,בבת אחת! ומעל הכל, השאלה שלא מצאנו לה עדין מענה "למה זה לא קורה? הרי אנחנו עושים הכל על פי ההוראות". כול כך רציתי שזה כבר יקרה.
החלטנו לתת צ'אנס לעוד סבב והפעם החלפנו רופא.
היות ולא הסכמתי להמשיך להזריק כמויות של הורמונים לגופי ולא רציתי לעבור את "שרשרת ההכנה " הרגילה, המכאיבה ומפוררת כל חדוות יצירה,פנינו לרופא הנמצא בבית חולים אחר,במרחק נסיעה של כשעה ממקום מגורינו, רופא שהסכים להקשיב לתחושות שלנו ולתת לגוף שלי להגיב גם בלי לספק לו כמויות גדולות של הזרקת הורמונים בשיטת סרט נע.
אני שוב בשיח פנימי משננת לעצמי : "זוכרת? יש כזה דבר – הקשבה טבעית לגוף".
בשתי ההזדמנויות שנתנו לעצמנו בדרך "טבעית" יותר עם הרופא החדש, לא צלחו.

פסק זמן לא לאורך זמן
החלטנו להפסיק עם התהליכים הפולשניים. הרגשנו שאיבדנו את עצמינו בתוך כל בליל השיגעון של הרצון והצורך להיכנס להריון.
חשים עייפים מכל השנה האחרונה שכללה התשה נפשית,פיסית ומנטאלית כאחד. הסכמנו להניח לעצמינו ולגופינו, לקחנו הפסקה בלי תכנונים,בקשנו לעצמנו שקט והורדת הלחצים.
מספר חודשים של שקט,לא התעסקנו כלל עם נושא ההריון, החיים חזרו לשיגרה.

יש איחור קל, זה יכול לקרות
מספר חודשים אחרי ההחלטה לחזור לשגרה, המחזור איחר להגיע. תארתי לעצמי שכל יום זה יגיע. "יש איחור קל,זה יכול לקרות", אמרתי לעצמי.
יחד עם זאת,החל לכרסם בי הרעיון שאולי יש איחור המעיד על הריון.התפללתי בתוכי,שהאיחור ימשיך…
במתח רב,החלטתי לא לספר בשלב זה לאף אחד על האיחור ולאחר שעברו שבועיים ועדיין המחזור בושש להופיע, החלטתי ללכת ולרכוש את הערכה הביתית לבדיקת הריון והפלא ופלא – שני הפסים על סטיק הבדיקה,מראים שאני בהריון.
צמרמורת אוחזת בגופי! אני מתעוררת בבאת אחת לחיים ולחיים שבתוכי! כמעט מתעלפת מאושר! מיד נגשתי לבן זוגי עם הסטיק ומבשרת לו את הבשורה המשמחת.
רק שהשמחה לא הייתה לאורך זמן, כבר בתחילת ההריון היו סימנים של דופק איטי ועדיין הייתה לנו תקווה שאם אנוח וארפה, ההריון יתחזק. זהו! זה קורה! הפעם זה מצליח!
לאחר מספר שבועות, נכנסתי לשירותים ועברתי הפלה טבעית.

כאב לצד תובנה
בכיתי ומלאתי אמבטיה של דמעות בשביל שתי ההריונות שלא צלחו. רחמתי על עצמי,הסתגרתי,לא רציתי יותר כלום!
בן זוגי תפקד בבית. דאג לבנים והיה מודאג מתגובתי וכך רדף יום ועוד יום עד הרגע בו המשכתי לחיות את החיים לצד החוויות הכואבות,המאמץ ,התוצאות ועם המחיר ששילמנו עבור הרצון להביא ילדה לעולם.
כעבור מספר חודשיים, נולדה והגיחה לה לאויר העולם בתודעתי,ההבנה שאני רוצה להפוך להורה.
וואו! התחלתי שוב עם שיח פנימי "את קולטת מה שאת רוצה? את רוצה להפוך להורה! ואין לך שום צורך להיות הורה רק דרך הרחם שלך,אלא את פתוחה לעוד כוונים כדי להפוך להורה".
דו שיח זה הלם בי! הייתה לי באותו הרגע תובנה – "אני רוצה להיות הורה לילד נוסף,זה בעצם בסיס הרצון שלי! הדרך,תמצא אותי!!!"

פגשתי את הדרך והיא פגשה אותי
ואכן, הדרך מצאה אותי. הבנתי שישנם זוג ידיים קטנות בעולם המבקשות זרועות להתכרבל בהם ואהבה בלב.
אני מרגישה שהלב שלי מתרחב,הגוף מזמר,המוח רוקד והלב מתחיל לפעום בהתרגשות. "אני בדרך להורות לילד נוסף שאני כה משתוקקת" ואם עולמי היה מכוונן לדרך אחת, בבאת אחת נפתחה לי התודעה שהרצון שלי יכול להתקיים ולאוו דוקא בדרך שחשבתי והתקבעתי עליה.
עבורי, זו הייתה תגלית פנימית מסעירה שבזכותה, אני חובקת היום את התוספת המבורכת למשפחתי הקסומה ביותר בעולם! בזכות ההבנה והתגלית הזו, הפכתי מאמא לשני בנים מבורכים, לאמא לשלושה ילדים מדהימים!
ברוך בואך ילדתי – בתי אהובתי !!!

המסע ממשיך…
היות ואנחנו הורים לשני בנים, הזכאות לאמץ במדינה בה חיינו באותה תקופה, היו חסרי סיכוי לאמץ ילד/ה בריאים ולכן החלטנו על האופציה שעמדה בפנינו, אימוץ מחוץ לגבולות המדינה.
החלטנו לאמץ !
חתמנו חוזה מול גוף מוכר ומסודר כששנינו משקשקים מפחד ויחד עם זאת, מתרגשים עד לב שמיים ומבינים שהתחייבנו למסע האימוץ ושהעלות של דרך זו ,כרוכה בעשרות אלפי יורו שאנו משלמים ואין סיוע מהמדינה בה אנו חיים למסלול מסוג זה. התחייבנו על סכום שלא היה ברשותינו באותו הרגע.
כדי לחתום על החוזה,לקחנו הלוואה על מנת שההליך יתחיל ומאותה הנקודה, המתנו בדיוק 9 חודשיים שבמהלכם עבדנו סביב השעון, חתמנו על מסמכים,הבאנו תעודת יושר מהמשטרה, עברנו מבחני אישיות, גייסנו כספים,שוחחנו עם עובדת סוציאלית, הוצאנו אישורים שונים שנתבקשנו, התחתנו פעם נוספת – חתונה אורתודוכסית על פי דרישות המקום ממנו אנו מאמצים, ביקשנו עזרה מהמשפחה המורחבת, מחברים קרובים ואף קיימנו ערב התרמה מהנה ומבדר וכל קניית הכרטיסים, היו תרומה למען איסוף הכספים לאימוץ וזה המשיך….קנינו ציוד,ארגנו את הבית, ניהלנו שיחות עם הבנים, עברנו הליך רגשי – יחד כמשפחה וכל אחד לחוד, עברנו מהמורות בלתי צפויות ובייחוד, קיבלנו אהבה ותמיכה גדולה מכל מי שסבב אותנו.

הדרך אלייך…
נעדרנו כחודש ימים מהבית, כשהבנים חיכו לנו בבית.
לשנינו שני עסקים עצמאיים הנותנים שירות ללקוחות קבועים וחדשים. נאלצנו לקחת פסק זמן ולוותר על העבודה למשך תקופה זו.
הגענו לעיר תעשייתית שבמזרח אירופה ובמהלך שהותנו,בחרנו לשכור דירה הקרובה לבית הילדים.
יום מרגש במיוחד! היום בו אנו פוגשים את בתנו.
לא נרדמת, מבינה שעוד מספר שעות ספורות,מפרידות ביני לבין בתי,
חיינו וחיי ילדה קטנה ומדהימה, עומדים להשתנות ברגע!
בין חיוך והתרגשות לבין דמעות הזולגות על הלחיים, המחשבות על המפגש הקרב ובא, זרקו אותי לאותו הרגע שהרופא הודיע לי שלעובר אין דופק. אני תוהה עם עצמי "איך הכל יכול להשתנות ברגע אחד" רק שעכשיו, אני בצד השמח יותר.

הלב דופק במהירות שלא הכרתי
כשהגענו לבית הילדים,הלב דפק לי במהירות שלא הכרתי! לראשונה אני רואה במו עיני, את בתנו.
ילדה קטנה, בין ישובה לשוכבת בתוך עגלה,מבוהלת משני האנשים הבוהים בה.
שנינו, בין מעכלים שהגענו לרגע המרגש ביותר שחיכינו לו ימים וחודשים רבים, לבין הלב הפועם בהתרגשות ופחד.
אני מוצפת בסערת רגשות "מה עושים עכשיו? איך מציגים את עצמינו? איך אמורים להרגיש"? שאלות כאלה ואחרות מציפות אותי בזמן שאנו מרימים לראשונה את בתנו על הידיים כשהיא בוכה ונדמה לי שהיא בוכה בכל הכוח כאילו רוצה לומר משהו.
התחלנו לבקר בבית הילדים פעמיים ביום וככול שהימים חלפו, הקשר בין כולנו התפתח והתחלנו להרגיש יותר נעים,נינוח ושייך.
מהרגע שכף רגלה של הקטנטונת דרכה על האדמה, היא בקשה רק דבר אחד – ללכת ועוד ללכת ושלא נעיז להפסיק כי אז הייתה מושכת עם ידה הקטנה ומכוונת אותנו לסיבוב הליכה נוסף.
אחרי שהות של חודש ימים ולאחר שקיבלנו אישור על חוקיות האימוץ, חזרנו עם בתנו ארצה.

התאחדנו
המפגש בין הבנים לבין האחות החדשה לבינינו, היה מרגש עד דמעות! התאחדנו! מזל טוב!!! הגדלנו את המשפחה.
הבנים שיתפו פעולה וקיבלו את התוספת המשפחתית בסקרנות, הכלה,הבנה ואהבה שנפתחה בין כולנו, כל יום שעבר.
ילדתינו הכניסה אושר גדול לחיינו!!! לכל אחד מאיתנו!!!
ילדתינו קיבלה משפחה חמה,מקבלת,תומכת ואוהבת.
בלבי וגם בקול רם, אני מודה לאישה שילדה את בתי. זו זכות עבורי לגדל את בתי ואני מאחלת לעצמינו, שהיקום,בדרכיו , יפגיש אותנו עם האישה שילדה אותה, כדי להודות לה על כך וכדי שתראה ותחווה, איזו ילדה היא הביאה לעולם !!!! ילדה שמהרגע שהחלה ללכת, היא לא מפסיקה לרוץ וחולמת לעוף.
לאחר ארבע וחצי שנים של יחד, אין יום שעובר שאנחנו לא מודים על שנכנסה לחיינו! אהבתינו גדלה אליה מיום ליום ומדהים אותנו כמה אפשר לאהוב! ומאילו מקומות!
אנו חווים מולה אוקינוס אין סופי של אהבה!

אין גבולות לאהבה…
לאהבה אין קטגוריות, גם אין גזע מין או לאום, לאהבה אין חדרים ,מגרות או מגבלות, ,האהבה היא אכן אין סופית ומשכרת.
עוד בצעירותי,חלמתי שיהיו לי גם בנים וגם בנות.
אכן,כשיש רצון עמוק המגיע מהמיית הלב, שהוא ברור וצלול, חלומות מוגשמים, בדרכים מפעימות שאף לא חלמתי עליהם… הודיה על כך 🙌