בשנה האחרונה, שמתי לב שכל נושא הפרידות, הפירוק, מקבל ממני התבוננות ושימת לב.
זהו מקום מאוד רגשי אצלי נושא הפרידות.
עוד כילדה, לא ממש אהבתי להיפרד מדברים שאהבתי או שחשבתי שאני אוהבת…
כשאני מתבוננת על חיי עד כה, אני רואה סצנות שלמות של מצבים, מערכות יחסים ותגובות שלי, שהושטטו על כפתור הפרידה. זה גרם לי לתערובת שאותה תבלנתי בתבליני הרגש שלא היה תמיד מאוזן שהוסיפו גם הם על כל בליל הקושי בפרידה עבורי.
ההצמדות שלי נבעה מכאב הפרידה והרגש שנלווה, שהגביר את תחושת הכאב. הפחד והדמעות שהצטרפו.
דאז, זו הייתה "חגיגה" בלתי מודעת ואני, הייתי ילדת המסיבה, הכוכבת שבעצם כולנו "חגגנו" עבורה.
היום, אני מגלה, שהחל מחודש פברואר 2012 קרה לי משהו, הרגשתי שאני עפה באויר מאיזה זץ חשמלי שפקד אותי באותו הערב, בצפון הארץ, כשישבנו שלושתינו על הדק ושוחחנו על האופציה שאוכל לתפקד בחברה בארצות הברית.
כשהשתעשנו עם הגדרת התפקיד שפשוט רקם את עצמו, חשתי את הדיוק היישר בלב שמיד הגיב! חשתי שגופי עף באויר ! באותה השנייה, כמו במטה של קסם שכישף אותי, משהו השתנה בי לעד ושוב, לא בצורה מודעת.
לימים, ביוני 2012 אחרי שחזרתי מביקורי הראשון בארצות הברית, כבר לא חזרתי אותה אירית, שם כבר החלתי את מסע השינוי בעולם הגשמי, שם כבר התחלתי לממש את השינוי.
היום, בספטמבר 2015 אני עוברת תהליך פרידה ועוד קפיצה קוונטית. רק הפעם, אני נפרדת עם מודעות גבוה יותר מכל מה שחשבתי,הרגשתי ובייחוד רציתי ושחשבתי שמגדיר אותי, הדי.אן.איי החדש שניתן לי והקפיצה קוונטית שפשוט קרתה.
המובדלות הזו בתוך העולם שהוא גם שלי, עולם המהלך בתלם ידוע מראש, עולם שבוי באחידותו וכמו צפוי מראש בהתנהלותו, העולם שלי, העולם בו נמצאים האנשים היקרים לי, האנשים היחידים המלווים אותי כבר עשרות שנים, אותם אנשים שעד כה מופיעים ומככבים בסצנות שלמות של חיי, עם תפקידים ברורים לכל משתתף במסע של חיי ובייחוד בשנה האחרונה.
אני חווה פרידה דרך מובדלות מהעולם זה, מהאנשים היקרים ללבי, המקבל גוון רקע אחר ולרגע נדמה לי שכלום לא השתנה בעולם שלי וההכרה שזהו תהליך הפרידה שלי – פרידה מכל מה שהכרתי שהיה, שחשבתי והרגשתי שיש לנו יחד וזו אני המשתנה ומעיפה את אבק הדרכים, מקלפת את קליפות הבצל וכל מה שנמצא על אותה קליפה, הולך באופן טבעי באופן שאני חווה כמה זה מרגיש כואב ולעיתים לא נתפס…
ואף פרידה מהמילה 'יחד' ומה שעומד בצד השני של המילה יחד– המילה לחוד, ממחישה לי חזק את חבלי הלידה והניתוק בו זמנית של חווית הפרידה הכואבת והאחדות עם המקום החדש ומעל הכל, אין לי מושג מהו המקום החדש!
זהו מקום שאינו מבקש הגדרה או שייכות, מקום המבקש להתקיים ולהיות ברגע….כמה הזוי ועם זאת, אין לי דרך חזרה – זהו ONE WAY TICKT
אני נפרדת מהכל! אני ממיתה בחנק ומתוך כניעה והסכמה את כל מה שהייתי, החנק אינו אלים אלה זה חנק מתוך אותו מקום שאינו מקבל יותר הזנה באמצעותי, המתכווץ, המצטמצם, שאינו מוזן ומתוך כך נחנק לו לאיטו…
זה תחושה מאוד מפחידה ! להיפרד "ממני", מכל מה שייצג אותי והאמנתי בו, חשבתי שחשבתי שזו אני…
לעיתים, כשאני חווה בהלה, אני חשה כמו אשת לוט שכול כך רוצה להביט אחורנית.
רק שהאשת לוט שבי, רוצה להסתכל אחורנית ואולי לחוש שוב, לרגע, לשנייה, את השייכות לעולם שהיה גם שלי ואין לי מושג מה הסצנה הבאה במסע של חיי וכמו משהו בי לפעמיים מרגיש כמו קוביות השש-בש, קוביות הנטרפות כל פעם מחדש בין מהלך למהלך, כמו מבקשת לרגע לפרק את כל מה שאני עוברת ולחבר מחדש את החלקים שבי
שאולי זה יגרום לי לחוש הקלה(?)
ואולי, אולי אוכל לחיות עם אירית החדשה לצד אירית הישנה(?)
שאולי יהיה שלום ושילוב בין שתיהן(?)
אלו שאלות דמות משאלות שצצות לשבריר שנייה, בתפר בין הסתכלות אחרונית לבין ההסתכלות על החוויה שאני עוברת ברגע…
כשאותה ההסתכלות מחזירה את עצמה ומסתכלת על מה שקורה כרגע,
ההסתכלות מתחילה להבין שזה בלתי אפשרי ואלו משאלות הפרידה שיצאו להם לרגע קט ו…בעצם אין מקום למשא ומתן ואין אמצע ואין דרך חזרה….
ועדיין, עבורי הפרידה היא פרידה ואין לי דרך להקל ולנחם את עצמי מלבד ההסכמה המודעת, הכניעה, ההתמסרות, הקבלה… וכמו להרים את הסנטר מעלה ולתת לכל מה שמגיע לעבור דרך כל תאי גופי כשידי קשורות ואינן מתערבות להדוף או להסיט אלא מסמלות את הכניעה והתמסרות הגוף לכל מזג אויר המגיע- סופת עלים, גשם, ברד,שמש קופחת, או סתם משב אויר צח או שמש מלטפת…
והלוואי שרעידת האדמה וההתייצבות בחיי, לא תפגע בשערה משערותיי ומשערות האנשים שאני כה אוהבת!
את המשאלה הזו, אני משאירה כמשאלת הלב שלי.
הלוואי!
באהבה עצמית
עצמי – אירית
