תפר המעברים – הנוף חולף מולי או שאני חולפת מולו

(חוויה מטאפיזית)

כשמגיעות הבלחות הבאות מעבר לקיים, מעבר לחושים ואני חשה פולס לכתוב, אלו רגעים שמאוד אהובים עליי. אלו הבלחות המגיעות על בסיס קבוע וההקשבה היא דרך נוכחות, זו אותה תנועה היוצרת את אותה סינרגיה הדוחפת את כפות ידיי לדלג על גבי המקלדת ולכתוב את שאני רואה וחווה. תודה על כך.
עוד אכתוב, הימים והלילות האחרונים שאני עוברת, הכל מתכנס לתחושה שאני בשלב הסיכום. מן תחושה שמסתיים לו גילגול, סיום של תקופה וכבר ישנו מעבר לְעֵבֶר החדש. הלילות והימים האחרונים, ממחישים לי דרך התעוררותי בשעות הלילה, את התפר שאני בתוכו ועדה לו. תחושה שלא זכור לי שחוויתי אותה כך.

הבוקר התעוררתי ומה אני רואה?
אני רואה את עצמי ישובה בתחנת הרכבת והרכבת חולפת על פניי ודרך קרונותיה, משתקפת לי דרכה. כִּפְרֶיְמִים, כּתְמוּנוֹת עם מסגרות הנמצאות על גבי אותן קרונות המשקפים את אורך המסע הפנימי שלי עם אותה זהות, זו בעלת חמשת החושים בסבב הנקרא: 'אירית עוז'.

ישובה על ספסל –
אני רואה את דמותי ישובה על ספסל והכל חולף לנגד עיניי, או שאני חולפת על פני הכל. בין אם זה כך או כך, אני חווה את התנועה המהירה ש-ה-כ-ל חולף כמו סרט שמריצים אותו במהירות והכל נע בתוכו במהירות כפולה ואף יותר. זה מזכיר לי את הסרטים המצויירים הבנויים מציורים רבים, וכשהם נעים במהירות, מתקבלת אשלייה של תנועה הנעה ברצף, אותה אשלייה שיש משהו שזז, עלילה הזזה ברצף על גלגלי המהירות. לזה התעוררתי היום.

התבוננות –
החלק המתבונן חבר לחלק המדמיין – אותו החלק שממחיש לי בכל פעם את החוויה באמצעות ניראות תלת מימדית, ממחיש את החיות, את הקיימות עד לפרטיה הקטנים, אותה תנועה המפיחה רוח חיים והופכת לחוויה דרך עולם הדימיון שנראה אינסופי, המתקיים בי ודרכי וכך הוא מתהווה וקורה.
אתאר זאת במילים נוספות. זהו שלב שבו הכל מתבהר לי, אני רואה את התנועה שמעבר לעיניי הפיזיות וזה הופך זאת לחוויה החיה בתוכי והמעניקה לי את המנדט והזכות לקיימה, אם אבחר להגשים אותה.
ההצצה המלאה שקיבלתי, עוד לפני שהחוויה קורית במציאות הגשמית, היא זו המכתיבה את כח הבחירה שלי.
כשאני רואה חוויות באותו האופן גם עבור אחרים, הדיוק של המידע תמיד מפעים אותי מחדש.
"איך זה קורה?”
מעולם לא נברתי בתשובה, אלא זה כך קורה אצלי ומגיל צעיר, זה מה שאני מכירה.

אחד התהליכים –
כל אותה התבוננות, זה רק אחד התהליכים שאני חווה מתוך גוף האור וכתהליך שכזה המחלחל, מוצא את דרכו לאותן המילים, המתחברות למשפטים, המביאים אותי לכתיבה המוצגת כאן בבלוג. הכתיבה נותנת את החותמת הסופית. כשאני כותבת, זה שוב חי בתוכי, כאילו מישהו מקריא לי את החוויה התלת מימדית, הויזואלית המלווה אותי כרגע, כהמחשה למתרחש באותה הצצה לחוויה החיה בתוכי, במיוחד כשהכל מתחבר לאחד, לאותה נקודה עבר-הווה-עתיד, לאותו מגרש משחקים של כל המציאויות האפשריות המתקיימות בו זמנית וחיבור בהיר יותר לאלו שאני מורשית לבחור בהן ולְעָצְבָן למידת היכולת שלי לקבלן.

זוויות שונות לתהליך –
בשנים האחרונות נגלו לי זוויות נוספות. אותו חיבור, אותן חוויות גם מגיעים אליי דרך זוויות שונות. לעיתים המידע מגיע מצד שמאל ולעיתים מצד ימין. לעיתים מגיע בגובה העיניים ולעיתים נמצא במרחק שהוא מעט מעל הראש ולעיתים המידע נמצא באיזשהו חלל שפתאום מגיח ומציג עצמו. הזיהוי של אותה הארה, של אותו מידע חוויתי תלת מימדי, כשהוא מגיע בטבעיות מהמקור האישי שלי בלבד, יש לזה אנרגיה טהורה, וככזו, היא זו המזיזה את הידיים לכדי כתיבה ו/או הגרון פולט את המידע במילים. כשזה לא מגיע מהמקור האישי שלי בלבד, זה לא מקבל חיים אלא נחווה כמידע שטחי, כמו נשאר חלול כאבן שאין לה הופכין.

אז הבוקר,
אותו ספסל שאני ישובה בו ואותה רכבת החולפת מול עיניי בעלת 21 קרונות, ממחישה לי איך אני מתבוננות בשידור חי על התנועות המהירות. זה קורה מולי כתמונות ״ממוסגרות״ שיש בהן תנועות זזות במהירות המציגות את כל השפע הקיים. כל תמונה ממוסגרת פותחת עולם שלם. אני נכנסת לאותו עולם ומגדילה את הרזולוציה שמתאפשרת לי.
אני קולטת באופן מהיר ומלא את אותה ״תמונה״ שיש בה עולם שלם וזה קורה במהירות, כמו שאני לוחצת על כפתור הצילום במצלמת הנייד, תוך שבריר שנייה, רק שהתמונה הממוסגרת "שצילמתי" יש לה ובה המשכיות, והיא חיה ונושמת, כפי שציינתי,יש בה עולם מלא ושלם.
אז אני במצב סטטי, ישובה על הספסל ואז קורה כמו קסם – המידע החוויתי המתקבל דרך הניראות, קיבל חיים ועולם שלם מתקיים בו. במילים אחרות, הכל קורה בעודי ישובה על הספסל ואיני זזה, רק מתבוננת – אותה התבוננות המנפישה את מסע חיי וחיי אחרים, את אותו מידע שלא הכרתי לפני כן, את אותה אלכימיה המחברת את ה-׳יש׳ לעוד – ׳יש׳ חדשני, והפעם זה מופיע דרך אותם קרונות שחלפו על פני – אותם פְרֶיְמִים בהם אני קולטת שאני ישובה על הספסל כעדה לכל אותם א.נשים החולפים, לאלו המחליפים צורה צבע, משנים מנהגים, זהויות, מרקמים, תצורות. אני עדה גם למצבים המשתנים, לנוף משתנה, למזג האוויר המשתנה, לתחושות, למחשבות, לרגשות, וקליטת המידע המשתנה שכל כך הרבה רוחש בו, ואני, כלל לא זזה, אלא ישובה על הספסל ומתבוננת על כל אלה כסרט שאני צופה בו. ובאותה נשימה, אני בו ומחוצה לו, וכל אותה רכבת כשהיא חולפת מחוצה לי, התחושה שהיא עוברת גם דרך אותם פסי הרכבת הפנימיים שלי, נוגעת, מגבירה מהירות, מורגשת וחולפת.

ההתרחבות והנרגשות מגיעים יחד –
בכל אותה החוויה החיה, חשתי שזהותי כ׳אירית׳ קפואה, איני מגיבה, מתייחסת או מפרשנת את המתרחש, אלא רק ישובה על הספסל, מתבוננת, ומתוך כך נוצרת לי התרחבות. רטט של נרגשות נוכח באוויר, והחיבור מואץ עוד ועוד, ממשיך לתוך אינסוף, לידי גודל אינסופי של הבריאה, משתלב דרך החיבור לתחושה שאני חשה של היעדר אחיזה ושליטה בסיטואציה, כשכך הכל חולף על פניי, משתנה במהירות, ואני, ללא תזוזה, חשה את משב הרוח הטופח על אותה זהות שלי-כ'אירית', והמחזה מולי מביא עימו עוד סבב ספירלי של התרחבות, מה שקיים בתנועה הזו, מליאותה האינסופית של אותה תנועה, ובתוך אותה הנקודה, המידע שמוצא דרכו אליי כולל גם את המרחב וזמן, אך אינו רק זה. אותה הנקודה מתרבה לאינספור נקודות המתחברות לאיזושהי רשת טבעית מוארת באור קוסמי, בעלת תבונה, נעה, זכה ומשובחת, טהורה במלוא מובן החוויה, זו האוהבת ,הנוכחת, הקיימת, המלטפת ברכותה, מהפנטת ומה שהיה-קורה-ויקרה, ה-כ-ל, מתנקז באותה הנקודה.
לוקחת מלוא הנשימה ומודה לרגע הזה. תודה.

באהבה, אני – אהיה אשר אהיה..