תנועה ריבונית בשדה התעופה התודעתי שלי

נסיעה ללא גבולות –
באוקטובר 2025 עברתי הליך מאוד מורכב בחלל הפה. רופא השיניים שלי נמצא מרחק של כ-14 שעות נסיעה ברכב מהיכן שאני נמצאת.
לפני הניתוח לא הייתה לי התלבטות אם לטוס או ליסוע ברכב, אני תמיד מעדיפה עצמאות וריבונות, והנסיעה ברכב הפכה לאופציה היחידה שבזמנו התאימה לי, כאופציה המשמרת את פרטיותי במציאות הנוכחית.
אז נסעתי כ-14 שעות הלוך, עברתי ניתוח בהרדמה מלאה קרוב ל-11 שעות וחזרתי אחרי יומיים בנסיעה ברכב עם פה בטראומה אחרי ניתוח, עייפות, אי נוחות מובהקת, ועדיין, החופש ליסוע מבלי שאשאל, אבדק ביטחונית ואענה על שאלות הייתה חזקה ונחושה יותר מאיזור הנוחות שלי כ׳אירית׳. זו הייתה נסיעה ללא גבולות שעברה בשלום.

טיסה ללא גבולות –
לפני מספר שבועות הייתי צריכה שוב ליסוע לרופא השיניים רק הפעם לביקורת. הפעם משום מה החלטתי שאני טסה. היו מספר איתותים מהמציאות שהראו עצמם וזה התחבר לי לכך שחשתי יותר בשלה ומפוקסת לגבי פרטיותי וריבונותי המנומסת, ועדיין, ללא פשרות מול הדרישות בשדה התעופה.

הגעתי לשדה עם ידיעה שאין בכוונתי לעבור בידוק ביטחוני עם קרינה ואין בכוונתי לאפשר את צילוםהפנים שלי (שאוטומטית מכניס אותם למערכת זיהוי פנים). מה שכן, הכנתי את עצמי ואספתי מידע. שאלתי א.נשים המבינים בריבונות, חקרתי והורדתי מהאתר של שדות התעופה את המדיניות לגבי הבידוקים הללו בארצות הברית. כשאני מחליטה לקרוא לעומק את ״האותיות הקטנות״.

למדתי ברבות השנים שכל הקשור למערכת הקיימת, טמונה אפשרות לסרב לדרישה והיא כתובה באותיות קטנות ומוגשות לנו כאופצית בחירה. האופציה הכתובה לא ניתנת בגלל העיניים היפות של מישהי מאיתנו אלא זה מחוייב ליידע אותנו כחוק אוניברסלי, כחוק של הטבע, של החיים על האדמה הזו.
החלטתי לבדוק את ֿהמדיניות של שדה התעופה ואכן נמצא שכתוב שחור על גבי לבן שאנחנו רשאים לבקש להיבדק ידנית ולא דרך כל הבידוק מאולף ואוטומטי המגיע לנבדקים בטון של ציווי.

באותו הרגע הבנתי שאני מצטיידת במסמך הכתוב באתר של שדות התעופה. זה יהפוך את הכל ליותר נגיש וקל עבורי כשיש מסמך שהם כותבים שהבידוק במכונת הקרינה וצילום זיהוי הפנים, זו רק אפשרות. עכשו זה השלב של עבודה עצמית שלי. התחלתי לעבוד על שבירת דפוסים, חששות, פחדים והזמנת האומץ והמוכנות לצלול אל זרועות החוויה הריבונית הלכה למעשה.

החוויה בתוך השדה-
יצאנו בבוקר לשדה וחשתי איזשהו מתח מתון לצד נחישות וידיעה שאני מתכוונת לעמוד על שלי ולממש את זכותי לבחור. המון מחשבות צפו ואף אחת מהן לא קיבלה ממני מנדט להתממש אלא רק הידיעה מדריכה אותי! אני פורצת את מעגל הצייתנות, ההוראות החיצוניות, את החששות, הפחדים ומה שבינהם. זהו!

אשתף אתכם שמשמעות המילה – בחירה תמיד העסיקה אותי ומהיותי ילדה קטנה עם התנהגות של כופרת (חלק מהדיזיין שלי), שצצה לה בכל מיני מצבים כשהופיע לפתחי ניסיון ורצון לכפות עליי דבר מה שאינו מתיישב עם הרצון הפנימי והעמוק שלי המחוברת לגרסה האינסופית ש׳אני׳ ואף התחושה שמשהו בתוכי מתנגד, הטבעיות הזו של הכפירה שירתה אותי גם במקרה זה.

הגענו לשדה וצעדנו לכיוון הדלפק היכן שמבקשים את התעודה המזהה. עמד לפני בחור וכל מה שהבודקת ביקשה ממנו, הוא עשה.
״תעודה אדוני״ – הוא מיד נתן לה,
״תעמוד כאן אדוני״ – הוא מיד עמד היכן שהצביעה היכן שהוצבה מצלמה גדולה המצלמת את תווי הפנים.
״גש לבידוק ותוריד את כל החפצים שעליך״ – כך עשה.
בא לי לצרוח באותו הרגע! מה זה טון הציווי הזה? ממתי התרגלנו שאנו נכנעים לו? ממתי טון הדיבור הזה של ציווי מלובשת מדים יוצר הרגשת פחד?

ביצעתי התמרה ומיד הסדרתי נשימה וחזרתי לתחושת איזון בתוכי כצף לי המשפט מתוך מרחב הטיהור האומר :
NEITHER ACCEPT NOR REJECT

הגיע תורי.
ניגשתי לדלפק והבחורה שישבה שם מיד ביקשה ממני ״תעודה מזהה״.
הגשתי לה את הדרכון הפיזי שלי ולא את התעודה שקיבלתי בארצות הברית מתוקף היותי חיה כאן.

הבחורה מעבר לדלפק לקחה את הדרכון שלי וקיבלה אותי בחיוך קל, ספק מציצה בי לבדוק שהתמונה בדרכון תואמת את המציאות, ספק הפעולה נעשית באפן אוטומטי. מיד ובלי היסוס היא פנתה אליי ונתנה לי בטון קולה הוראה בה היא מיידעת אותי לגבי פעולה שברורה מאליה ושעליי לעשותה כסרט נע ובצייתנות, כפי שעשה הבחור לפני: ״גברת, תעמדי שם״ היא מורה לי לעמוד מול המסך הנמצא לצידה ומכוון כמצלמה גדולה לכיוון הבאים לטיסה (כמוני). זו המכונה בה מצלמים את פניי על מנת שיכנסו למאגר ויוכלו לזהות אותי בצורה אוטומטית גם בעלייה למטוס.

אני עומדת, נושמת ואומרת לה ״אני לא מעוניינת להצטלם״, לשנייה היא הרימה את ראשה, הסתכלה עליי ואמרה לי ״אוקיי״. עוד הוספתי שאני מבקשת שתפנה אותי לבדיקה ביטחונית ידנית. היא שאלה ״למה?״ עניתי ״כך אני מעוניינת – לבצע בדיקה ללא קרינה ולהיבדק על ידי אישה.״

הבחורה בדלפק ביקשה שאעמוד בצד עד שתגיע הבודקת הביטחונית. למזלנו הבידוק בשדה שהיינו בו היה יחסית ריק ופנוי כך שתוך דקות ספורות הגיע בחורה צעירה ושאלה אותי אם היא יכולה לבדוק אותי במקום. לקח לי 5 שניות לבקש ממנה להיבדק בפרטיות בחדר סגור. האחראית הגיעה ושתיהן ליוו אותי לחדר הבידוק.

הרגישות שבה הבחורה הצעירה בדקה אותי, ראוי לציון לשבח! והחמידות של האחראית שגם שהתה בחדר היה בו משהו נינוח וכל האינטראקציה בין שלושתינו הייתה מלווה בחיוך, בשיח קל ובאיזה שהיא אחדות לא מדוברת, ואולי(?) מעצם היותנו שלוש נשים בחדר. כל הבדיקה הפיזית היתה מלווה בשאלת שאלה והמתנה לקבלת אישור ההסכמה שלי ואף צחקתי שהמגע שלה בזמן הבדיקה מאוד נעים לי ,כמו סוג של מאסג׳ מרגיע.

היינו רק שלושתינו בחדר פרטי משוחררות, רגישות ומשתפות פעולה. כששאלו אותי מהיכן אני במקור, מיד הצגתי עצמי וללא חשש(!!) כישראלית.
החוויה חזרה על עצמה גם בטיסה חזרה. כל החשש ואיזשהו מתח מתון שפקד אותי, התפוגג לו כמו עננים בשמיים המראים עצמם, ולאט לאט מתפוגגים להם במהלך תנועה ומתפיידים.

אז מה למדתי מכל ההתנסות הזו?
1. להמשיך ללמוד על התנהלות ריבונית ובכל פעם, צעד ועוד צעד ומה שרלוונטי לכרגע.
2. הגעתי מוכנה ובשלה אחרי שלמדתי מבעלי ניסיון בנושא, קראתי ומצאתי סימוכין המגבה את חירותי, ובכך נחשפתי לעוד שכבה של – הכל אפשרי.
3. בנוסף, למדתי שכשאני מגיעה נחושה ובוחרת בי ובריבונותי, הכל מסתדר מעצמו בדיוק מופתי כחיילים במסדר הנכנעים במתיקות לנוכח הצהרת ריבונותי.
4. מהרגע שנתתי החלטה שאני עוברת את הבידוק על פי התנאים הנכונים עבורי וכמובן עם מתן כבוד לעוסקים במלאכה זו, ולכל מי שפגשתי במהלך הבידוק וביקש ממני דבר מה, הסירוב שלי למה שהם מציעים והבחירה שלי, כובדה באופן מלא, במיידי ומכבד.
5.עוד הבנתי, שככל שכמות גדולה של א.נשים תסרב להיבדק ותיקח את הבחירה בידיים שלנו, לבסוף הרעיון ינשור ולא יצליח.

המלצה לטסים –
– כשישנה טיסה רלוונטית עבורכם, מסתבר ששווה להשקיע עוד קצת וכן לקרוא את ה״אותיות הקטנות״.
– לפני כל טיסה אני ממליצה לבדוק גם באתר החברה איתה אתם טסים וגם באתר שדה התעופה את המדיניות הכללית.
– למצוא במדיניות המוצגת גם כמנדטורית, היכן כתוב שניתן להציג אולי(?) תעודה ידנית ו/או לוותר על הבידוק הביטחוני ולחסוך קרינה ו/או כל אי נוחות שעלולה לגרום לכם לקווץ׳ בלב או בגוף ושזו זכותכם המלאה לדרוש אחרת ולהביא את הסימוכין איתכם.

– עוד נקודה ביחס לטיסות.
אני כמעט ולא טסה בעשור האחרון גם מטעמי זיהום מחריד באוויר של כל הטיסות היוצאות במהלך היום והלילה. לידיעתכם, כל יום ישנם בסביבות מיליון בני אדם באוויר.

יש ״חיה״ כזו – ריבונות נעימה וזה מה שאני מאחלת לעצמי, למשפחתי, לאהוביי ולכולנו –וכך קורה.

תמיד, בהרבה אהבה ואיכפתיות כנה
אירית