אחד הדברים שאני חושבת עליהם בשנים האחרונות, זה שלימדו אותי שעליי לעמוד בצפירה ולכבד את המתים שנתנו עצמם כדי שאני אחייה.
כלומר, לא רק שמגיל צעיר נאלצתי לעמוד דקת דומיה כששמעתי את רעש הצפירה המפלח בכל חלל שהייתי בו, מה שגרם לי להרגשה לא טובה בגוף ובלב, אלא שגם לא חשתי בנוח עם דקת הדומייה, ספגתי אנרגטית את הירידה בטון הקולקטיבי הרגשי (שמחייב להיות עצובים), זה מה שנדרש ודי נקבע שזה חלק מהלך הרוח של ההשתתפות. אז גם הצרימה של האזעקה נתנה את הטון והרעידה את הגוף וחס וחלילה שמישהו מאיתנו- הילדים, העז לחייך וחלילה שנעשה משהו בספונטניות כשנדרש להשתתף וחייבים וצריך להיות עצובים בתזמון מותאם לכולם מ..עכ..שיו(!) להיות עצוב, להרגיש אשמים כי אנחנו חיים ו״הם״ מתו ולקשור את זה כי מישהו/הם נתנו את חייהם כדי שאנו נחייה וחלילה לנו לא להשתתף ולהמשיך במשך דורות להתעצב על קידוש המוות של החללים.
בשנים האחרונות אני מבינה זאת מנקודת מבט שונה. היום אני מבינה שחונכתי בהתנייה קולקטיבית מפומפמת בכל שביב של מידע היסטורי, טלווזיוני, טקסים, מלחמות, פצועים, הרג ומה לא… כאשר כ-ל הזמן ההתנייה ש"טוב למות בעד ארצינו" הייתה נוכחת, כשטיפת מח שכלאה את המיינדנסט שלי, של כולנו שיש בה סיסמא שקרית והפכנו ככלי שרת המגשים אותה. כמו במסדר של חיילים ממושמעים שכבשו להם את ההלך רוח והפכו זאת לסיסמא קדושה המקדשת את המוות, ההרס והמלחמות של קבוצות פסיכופטים מדכאים בחסות המלחמות ואנחנו נכנסנו ללופ שזה כך, האמנו בעיוורון ובתמימותנו, או בטיפשותנו, כולנו נתנו יד ובייחוד האמנו כמו עדר והס מלפקפק, הרי מיד יוקיעו אותנו.
חיים שלמים נגדעו בשם המלחמות "המוצדקות", חיים שלמים של מיטב הילדים והאבות הצעירים, אשר השאירו משפחות עם ילדים יתומים, ואף יש יום מיוחד בכל שנה שתמיד(!!) מתקיים, ובו כולנו חונכנו לכבד את המתים ושוב להיות עצובים ושוב להרגיש רגשות אשם של אנחנו חיים בזכותם ושוב לספר על המוות ושוב לדבר על המוות ושוב להתאבל ובדרך אנחנו(!) שכחנו לכבד את עצמנו ואת מה שיש, את החיים היקרים מפז, בשם סיסמאות ושקרים ולומר לא עוד! אנחנו רוצים לקדש את החיים.
אז אני בחרתי במודע לשנות את הנרטיב, את המיינדסט שלי ולצאת מהכלא התודעתי ומהסיפור שניהל אותי, את הוריי, את הוריהם ודורות שלמים, במשך מילניומים.
אז בכל יום וכל רגע אני אומרת לעצמי: "טוב לחיות בעד לחיות" זו זכות טבעית שבחרנו בה והיא בחרה בנו, זו זכות טבעית ואנחנו כבר(!) השלום, האיכפתיות, היצירה ובתדר האהבה- תדר של התנועה הטבעית שאנחנו, להיזכר ולהוקיר את המסע החד-פעמי שלנו כאישיות שנקראת בשם כזה או אחר וליצור כל יום(!) היכל של קדושה פנימית המודה וחוגגת את החיים. הגיע הזמן שניזכר בכך- עם או בלי טקסים, פשוט בטבעיות.
החיים הם שלנו! ובאנו לכוכב ארץ לחיות אותם מההתחלה ועד הסוף – בשפע של חיים קורנים ובריאים בגוף ובנפש, ביחסים בריאים, מפרים ומאפשרים לחלום ולנטוע טוב בתוכנו והחוצה. אנחנו יישויות ריבוניות ואת זה אני כאן להזכיר: "תזכור כל אישה או גבר את מהותנו הריבונית" וכך זה קורה! תודה 🙏 תודה 🙏 תודה 🙏 באהבה ואיכפתיות כנה, אירית🌹
