לפתע, בין עצירה ברמזור אדום לבין אור ירוק אני קולטת, שכל מיצמוץ שעיני ממצמצות הוא כמו תריס שנסגר לשבריר שנייה ונפתח שוב. התחושה מרחיבה את המרחב שלה לעולם תודעתי יותר.
ואולי בעצם החיים הם כמו מצמוץ?
זהו הכינוי שלי בכיתה ה' ו-ו', הילדים מכנים אותי מסעודה. אני שומעת את השם הזה נאמר לעברי יותר מאשר את שמי האמיתי. שנאתי את שמי האמיתי, ששכח לשרת אותי, אין בו שימוש…
בבקרים, אני נמצאת עם עצמי ומוצאת לראשונה בחיי, שכיף לי עם עצמי! המקום נוסח בי תחושת אושר ושלווה.
לראשונה בחיי אני מרגישה שאני נותנת פי 10 ומקבלת פי 100!!!!
יש "חיה" כזו?!
אף פעם לא הרגשתי כך!
לא ידעתי שיש רגשות כל כך עזים! ושאני מקבלת פי 100 מאשר אני נותנת…
ואז אני קם ומנפץ לרסיסים
את כל הפרות הקדושות ואת כל המיתוסים
את כל היוצרים ואת כל ההורסים
את כל התארים, הכינויים, והפרסים
את כל המדינות והגבולות והעמים…
