כילדה, לפני כארבעים פלוס שנים,
עברתי במשך כשנתיים, התעללות מילולית והתנהגותית.
זה קרה ברמה היומיומית, בבית ספר
מכיתה שלמה, מתחת "לאף" של המורים והמבוגרים…
כבר לפני זמן מה ובמהלך הזמן,
התחייבתי ורכשתי כרטיס לסרט
הכי נצפה על הפלנטה הזו ולא רק…
המתנתי לממש את הכרטיס, להיכנס לאולם,
לשבת ובאמת לצפות בסרט המוקרן…
אשתף כאן שכילדה, נחשבתי בעייתית באכילה שלי, כמעט ולא אכלתי כלום, הפה לא נפתח. כל ילדותי, בגרותי, בערך עד גיל 26.
כל מודעות של נושא האכילה, החל להיפתח אצלי רק לפני כשמונה שנים…
השבוע נפעמתי שנגלה לי המבנה שתומך בי.
קיבלתי מתנה לראות זאת גם מעיני מעוף הציפור, מלמעלה, מנקודת המבט של מחלקת ההנדסה והקונסטרוקציה היושבת על לוח הבקרה הקוסמי וראיתי איך זה מתנהל…
לפתע, בין עצירה ברמזור אדום לבין אור ירוק אני קולטת, שכל מיצמוץ שעיני ממצמצות הוא כמו תריס שנסגר לשבריר שנייה ונפתח שוב. התחושה מרחיבה את המרחב שלה לעולם תודעתי יותר.
ואולי בעצם החיים הם כמו מצמוץ?
זהו הכינוי שלי בכיתה ה' ו-ו', הילדים מכנים אותי מסעודה. אני שומעת את השם הזה נאמר לעברי יותר מאשר את שמי האמיתי. שנאתי את שמי האמיתי, ששכח לשרת אותי, אין בו שימוש…
בבקרים, אני נמצאת עם עצמי ומוצאת לראשונה בחיי, שכיף לי עם עצמי! המקום נוסח בי תחושת אושר ושלווה.
לראשונה בחיי אני מרגישה שאני נותנת פי 10 ומקבלת פי 100!!!!
יש "חיה" כזו?!
אף פעם לא הרגשתי כך!
לא ידעתי שיש רגשות כל כך עזים! ושאני מקבלת פי 100 מאשר אני נותנת…
ואז אני קם ומנפץ לרסיסים
את כל הפרות הקדושות ואת כל המיתוסים
את כל היוצרים ואת כל ההורסים
את כל התארים, הכינויים, והפרסים
את כל המדינות והגבולות והעמים…
