|

חירותי – כנשימה שהיא חופשית

נכתב ע״יIrit

בחג ישנם כל מיני סימבולים שמברכים עליהם כמו קריאת סיפור יציאת מצרים, מברכים על האוכל, שותים מהיין, אוכלים מצה, אוכלים מרור לזכר המרירות שהייתה מנת חלקם של העבדים במצרים, סועדים בארוחת חג חגיגית, מזמינים אורחים נוספים ועוד.
אצלנו במשפחה, אנחנו חוגגים את משמעות החג דרך ההיזכרות בחירותנו.

אז מה יש בסיפור יציאת מצרים שאנו כל שנה מזכירים זאת? מה החג מסמל?

חג הפסח נקרא גם חג החירות, חג האביב, מספר את סיפור ״יציאת מצרים״ המסמל את תקופת העבדות של בני האנוש ויציאתם לחירות.
החירות מוזכרת באופן ברור ומכוון בסיפור המספר על סיפור יציאת מצרים. בסיפור זה מסופר על לקיחת חירותנו הלאומית וחירותנו האישית – עם שמשתחרר משעבוד של עם אחר.

על פי הסיפור, בזמנו, ״מצרים״ שיעבדה את בני האנוש לטובת בניית פירמידות, תשלומי מיסים וניצלה את המשאב האנושי לטובתה ללא שיוויוניות, ראיית בני האנוש וצרכיהם.

כשעלתה האפשרות לברוח וכולם החליטו שהם לא מסכימים לחיות יותר בתנאי עבדות, היה עליהם לממש את ההחלטה במהירות, לעזוב את ביתם מבלי להביט לאחור, להשאיר את כל רכושם ולצאת במהירות ממצרים ולכן, במקום להכין לחם ולהמתין זמן מה עד שהוא יתפח, הם הכינו את המצה ולא המתינו להתפחת הלחם.

כשהחליטו יחדיו בפה אחד לצאת כעם לחופשי, הם קיבלו עזרה מהחיים, מכוחות הטבע והים אף נפתח ונחצה לשניים על מנת שיוכלו לחצות אותו.
מטאפוריית חציית הים לשניים בא להראות מהו הפוטנציאל שקורה כשישנה התעוררות לכוחנו האמיתי,הטבעי, לכוחות הטבע המתקיימים בכולנו ואיך יש כל כל הרבה דרכים לכוח זה לבוא לידי ביטוי והכל בטבעיות המשרתת אותנו, וכן! עד לכדי חציית הים על מנת להגביר את יכולתנו וכוחנו האמיתי המתקיים בנו.

איך קרה סוג של נס כזה?

זה קרה כשאותם בני אנוש התעלו מעל המגבלות, מעל סבלם, זנחו שיקולים, רכוש, חומר, פחדים והפכו לסוג של ״חרשים״ לכל מה שנאמר והוכתב להם כאפשרי עבורם או לא.
בדרך ליציאה ממצרים קרו להם מצבים נוספים על טבעיים ולרגע גם כשהיה מצב שנדמה היה שהוא כנגד כל הסיכויים להצליח בבריחה, כשהמצרים החלו לרדוף אותם, בדיוק בדקה התשעים ותשע כוחות העל טבעיים באו לעזרתם, כוחות שהיו מעבר לתפיסה המחשבתית וניסיון החיים והתרחשו באותו סיפור, מה שאנו מכנים כניסים.

אנו חוגגים את משמעות הסיפור.
אנו חוגגים לא כיהודים, נוצרים, בודהיסטים או כל כותרת אחרת אלא חוגגים כבני חורין.

אני בוחרת להתרכז במספר סימבולים שחג זה משקף עבורי.
עוד אוסיף שעבורי חג זה מהווה רק עוד תזכורת נוספת והתבוננות על מצב של עבדות ומשמעותה ועל ההסכמה האישית ליציאה מכך בכוחות עצמנו ולממש את החירות שכבר מתקיימת בי/בנו ולשאול את עצמנו: ״לְמַה אני נותנת כח ואת מה ומי אני מזינה? האם אני נותנת כח ומזינה את תודעת העבדות שבתוכי או את תודעת חירותי?״

גם למצה יש סימבול ומסר הכולל גם מסר לגבי ביעור חמץ. שאלתי את עצמי: ״מה הכוונה ״לבער את החמץ?״

אז בואו נתבונן על מספר שאלות:

חירות היא מצב הפוך מעבדות. אם בעבדות אדם אינו אדון לעצמו, יש מי שקובע את גורלו, מי שאומר לו מה לעשות, מתי ואיך לעשות; אז בחירות המצב בדיוק הפוך.
הזכות לחירות היא זכות טבעית שמוענקת לאדם מעצם היותו. חירות הוא מושג מופשט המתאר מרחב בו מתקיימות אפשרויות פעולה לא מוגבלות.

מסתבר שישנם סוגים שונים של העדר חירות או שלילת החירות הלאומית והאישית מעבר לעבדות או ישיבה בכלא.
למשל, במדינה טוטאליטרית, עם רודן, בה האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון, חלק מזכויות הפרט בעלות משמעות, נשללות מהא.נשים כמו: זכות הבחירה החופשית (בחירת המנהיגים), המדיניות הפוליטית, החברתית-כלכלית. החרות הלאומית והאישית נשללת.
כל נושא השליטה באזרחים גם כיום מחלחל אט אט גם ברשתות החברתיות ובמדיות השונות בה נשללת החרות האישית בכך שנשלל זכות הדיבור החופשי והבעת הדיעה האישית, נשללת ההבעה (בכתב או בעל-פה) בכך שהיא מצונזרת, היצירה (האומנותית) ממונטרת ועוד פעולות היוצרות מרחב של דיכוי וצימצום חירותנו, כל עוד אנו מאפשרים. כל הזכויות האלו הן גם ממרכיבי החירות – החירות הלאומית וגם האישית.

על פי סיפור יציאת מצרים, האנשים שיצאו ״ממצרים״ מאותו מרחב סבל ועבדות נדדו 40 שנה במדבר.
אחת הסיבות לכך הוא השינוי התודעתי שהיה עליהם לעבור. היה עליהם לעבור ממצב נפשי של עבדים למצב נפשי של אנשים חופשיים, הבעלים של חירותם.
למעשה ההגעה למקום חדש בתוכם יצר נתיב נחיתה קלה לדור החדש – הדור שכבר שנולד כחופשי,
אותו דור שלא ידע עבדות, כי על מנת להתקיים במקום חדש, במציאות קיומית חדשה, היה על דור ״המדבר״ להיות בתודעה הנכונה לכך. להיות חופשי –זו לא איזושהי מטרה או יעד. חופש זה מצב קיים בטבעיות וללא מאמץ, זה מיינדסט.

על פי מסורת החג, כל אשר תופח בתקופת החג, נחשב לחמץ. כלומר בימים אלה של החג אוכלים רק מצות.הכנת המצה מסמלת עבורי את איכות הזריזות האומרת: ״מהירות החלקיקים קובעת את העוצמה״ וזה קורה כשמתרחשת יציאה מכבלי מגבלת הזמן ובמקרה זה בסיפור, העבדים שהחליטו לצאת מעבדותם, לא המתינו להתפחה של הלחם והכל נעשה בחיפזון וכך נוצרה המצה, יש בה ביטוי שהוא מעל משך הזמן המצריך הכנת לחם ולמרות הזמן הדרוש ליצירת לחם תופח, עדיין נוצרה מצה להזנתם.

עבורי המצה מסמלת בחירה לצאת מעל המגבלות של מקום וזמן, בקפיצה ללא יעד או תכנון אלא לצאת לדרך חדשה עם מה שיש. היכולת לבחור בעצמם את הנתיב, באופן יצירתי, כפי שהכינו את המצה. הפוטנציאל להתקדם, להשתנות מתוך גמישות מבלי לדעת לאן זה מוביל, מבלי לחפש יעד מסויים, כבר שם הם החלו את נתיב החופש שלהם שאיפשר גם לניסים להתהוות בדרך ולתמוך בבחירה בעצמם.

אני מתרחבת לכל תהליך ההתגלות שבא להנכיח את הפוטנציאל של ההתגלות העל-טבעית, זו המתקיימת מעל החלק המנטאלי המריץ בלופ מידע שקלט, ספג והניח אותו כתיקיות במחשב. תהליך של התגלות זו יש בה ״רגע של אהה״ שיכול להופיע למישהו אחד בפתאומית ולאחר כתהליך איטי וממושך שהולך ומתפתח שלב אחר שלב, כשהוא מלווה גם בדרך של ספקות ותהיות.
אפשר לדמות את ההתגלות ממש כמו חוויה של לידה מחדש וזה נעשה כמו התהליך של עוף החול השורף את עצמו עד אפר ומוליד עצמו מחדש אל החדש.
החדש מגיע כשיש בחירה פנימית בגישה שיש בה חירות, כשיש הקשבה פנימית למה שנכון לכל אחת ואחד, כשישנו לב פתוח לכל הקיים בצורתו הטבעית ולא כי מישהו אמר ו/או החליט עבורנו כמו שקרה במצרים.

יש המלצה מיוחדת שבתקופת החג יש לבער את החמץ, כלומר להוציא מהבית את כל מה שתופח עד החמצה. אני אקח את ״ביעור החמץ״ הוצאת החמץ מהבית בזמן החג כמטאפורה.
כל עוד נותר ״חמץ״ בבית הפנימי, במחשבות, ברגשות, בתחושות = לכך שנותר משהו מהתפיסה הישנה בבית הפנימי שלנו, כלומר בתוכנו נותר ״חמץ״ שבהקשר הסיפור – נותר ״החמץ״ כתפיסה הקודמת של השתעבדות למרחב הזמן, לפחדים, למגבלות, לתכנון ולמסגרת החומרית – אין מקום לפריצת הגבולות המהירה, לגמישות ואין מקום להתעלות מעל הקיים, מעל כל מה שמוכתב וידוע מראש שאינו נותן מקום לחירותנו. כהמלצה ״לביעור החמץ״ בבית החיצוני, אני מוצאת הקבלה של ״ביעור החמץ״ הפנימי זו המתבוננת ונותנת דין וחשבון על ״ביעור החמץ״ בתפיסות הישנות שאינן משרתות אותה יותר ושומרות אותה במקום חשוך יותר.

על פי הסיפור, האנשים שברחו מהשיעבוד והעבדות במצרים, חצו את ים סוף והחלו ללכת במדבר.
עבורי ההליכה במדבר מסמלת את:
– לקיחת החירות האישית והלאומית
– תקופת המעבר מעבדות לחירות
– השינוי המתרחש שהוא שינוי תודעתי, אבולוציוני
לכן, מטאפורית ״הליכה במדבר 40 שנה״ מלמדת אותי שהשינוי מעבדות לחירות לוקח משך של תנועה עד שלמעשה מגיעים למקום פנימי והשתקפות חיצונית המעגנת את השינוי במציאות הפיזית, בחוויה שלנו ומרגישה לנו כנכונה עבורנו.
במילים נוספות, בזמן הנדידה ״במדבר חיינו״ ומעבר מהעולם הישן של העבדות לעולם החדש החופשי יותר,יש משך תנועה שעלינו לעבור שבה מתרחש השינוי התודעתי, שבה אנו מתחילים להשתחרר ולשנות את תפיסת המציאות המנכיחה את המעבר ממצב קיומי של עבדים למצב קיומי של אנשים חופשיים.

ההגעה למרחב חדש שיש בו חירות, חופש, הוא מרחב פנימי הנקי תודעתית מתודעת העבדות. זה יכול לקחת גם מעבר של דור או שניים שלמעשה כשיוולד, זה כבר יהיה דור שיוולד לתודעה חופשית שכבר נוצרה, דור שכבר יחיה את חירותו באופן טבעי, דור שלא חווה את תקופת העבדות.
המעבר התודעתי מעבדות לחירות מצריך תודעה מותאמת, מיינדסט של חופש מחשבה, חופש קיומי, ביטוי חופשי, תחושת ראויות, ניהול של חיים ריבוניים וזו לא מטרה או יעד אלא שינוי עמוק של תפיסת המציאות כדרך חיים, כתנועה שהיא כזו מעצם קיומה, חופשית.

על פי סיפור יציאת מצרים, כל עוד מתקיימת הסכמה שלנו להנהגה חיצונית ויש בה הסכמה של הא.נשים לחיות במציאות שאכנה אותה ״מצרים״, לא יכלו אותם א.נשים (אולי גם אנחנו?) למגר אותה מתוכם, כי הם כבולים תודעתית לתכתיבי ההנהגה שכפתה את האידיאולגיה שלה על כלל הציבור.

ברגע שאין הסכמה להנהגה חיצונית – כל אחד יכול לבחור לעצמו את דרכו שאינה פוגעת בתנועה הטבעית המתקיימת דרכו ובכל מרחב על פני הכוכב, עם האתיקה והיושרה היודעת שישנה חוקיות קוסמית שבכל מקרה קורית.
ביישור כל אלה, מתחיל להתקיים המעבר ממצב נחות, ירוד, עבדות ומוגבלות, בו האדם אינו יכול להשתנות ולהתקדם באמת אלא יש לו כבר אמונה שיש מעליו תקרת זכוכית, אל המעבר למצב מרומם שיש בו מרחבים לבחירה, להתרחבות, העצמה מתוך חירות, אחריות, איכפתיות לכל הקיים, יושרה ואהבה. מעבר המתרחש ומאפשר שינוי תודעה אצל מאסה קריטית של א.נשים שתוביל לשינוי התודעתי/תפיסתי הנדרש כדי לחוות את עצמה – את חירותה.

לסיכום
אחתום את התבוננותי על חירותנו בחג נפלא זה.

בתקופתנו, במאה ה-21, ״מצרים״ אינה קשורה למיקום גיאוגרפי אלא מקושרת לכל אחת ואחד מאיתנו ברמה האישית. היא נועדה לשאול את עצמנו ״לְמָה אנחנו עדיין משועבדים?״, ״לְמָה אנחנו עדיין מסכימים לתת את הכח שלנו?״, ״למי אנחנו נותנים את המשאבים האישיים שלנו ואת מי זה משרת?״ לאלו אמונות ,מחשבות, התנהגויות שאינן מיטיבות עמנו יותר אנחנו עדיין משועבדים?
סיפור יציאת מצרים אינו רק סיפור מהעבר, אלא תזכורת לחשבון נפש פנימי והזמנה לשחרר באהבה את כל מה שמעכב אותנו לחוות עוד שמחה, בריאות, חירות אישית, יצירה ואהבה לכל.

קיבלנו את המתנה הגדולה מכולם: הכרה מודעת על המושג חירות ואיך להנכיח זאת בחיים שלנו דרך הסיפור של יציאת מצרים. כוונתי לחירות כתנועת חיים, חירות המזמינה אותנו ליצור, להיות אלכימאים ביצירתיות האינסופית הטבעית שמתקיימת בנו וליהנות מכל רגע כזה הטומן בחובו חירות לפתח את איכויות האיכפתיות והחמלה כלפי האהובים שלנו וכלפי כל הקיים ברגע זה, הכולל חירות ליצור בתוכנו וסביבנו את כוחה של האחדות, את חירות הנתינה והקבלה ואת החירות להיות האהבה.

הנה, זה כאן, נתון לכולנו.
קחו חירות זו, עוררו אותה ותנו אותה לעצמכם, לאהובי לבכם ולכל מי שסובב אתכם כאן ועכשיו, תנו זאת כתזכורת, אכנה אותה – ״מתנת החירות״.

באהבה
אירית עוז
החירות 2025

חזרה לבלוג (דף ראשי)

אז בואו נתחיל עם השאלה – מהי חירות?

חירות היא מצב הפוך מעבדות. אם בעבדות אדם אינו אדון לעצמו, יש מי שקובע את גורלו, מי שאומר לו מה לעשות, מתי ואיך לעשות; אז בחירות המצב בדיוק הפוך.
הזכות לחירות היא זכות טבעית שמוענקת לאדם מעצם היותו. חירות הוא מושג מופשט המתאר מרחב בו מתקיימות אפשרויות פעולה לא מוגבלות.

מסתבר שישנם סוגים שונים של העדר חירות או שלילת החירות הלאומית והאישית מעבר לעבדות או ישיבה בכלא.
למשל, במדינה טוטאליטרית, עם רודן, בה האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון, חלק מזכויות הפרט בעלות משמעות, נשללות מהא.נשים כמו: זכות הבחירה החופשית (בחירת המנהיגים), המדיניות הפוליטית, החברתית-כלכלית. החרות הלאומית והאישית נשללת.
כל נושא השליטה באזרחים גם כיום מחלחל אט אט גם ברשתות החברתיות ובמדיות השונות בה נשללת החרות האישית בכך שנשלל זכות הדיבור החופשי והבעת הדיעה האישית, נשללת ההבעה (בכתב או בעל-פה) בכך שהיא מצונזרת, היצירה (האומנותית) ממונטרת ועוד פעולות היוצרות מרחב של דיכוי וצימצום חירותנו, כל עוד אנו מאפשרים. כל הזכויות האלו הן גם ממרכיבי החירות – החירות הלאומית וגם האישית.

חירות אישית, מהי?

על פי סיפור יציאת מצרים, האנשים שיצאו ״ממצרים״ מאותו מרחב סבל ועבדות נדדו 40 שנה במדבר.
אחת הסיבות לכך הוא השינוי התודעתי שהיה עליהם לעבור. היה עליהם לעבור ממצב נפשי של עבדים למצב נפשי של אנשים חופשיים, הבעלים של חירותם.
למעשה ההגעה למקום חדש בתוכם יצר נתיב נחיתה קלה לדור החדש – הדור שכבר שנולד כחופשי,
אותו דור שלא ידע עבדות, כי על מנת להתקיים במקום חדש, במציאות קיומית חדשה, היה על דור ״המדבר״ להיות בתודעה הנכונה לכך. להיות חופשי –זו לא איזושהי מטרה או יעד. חופש זה מצב קיים בטבעיות וללא מאמץ, זה מיינדסט.

למה אוכלים מצה, מה היא מסמלת?

על פי מסורת החג, כל אשר תופח בתקופת החג, נחשב לחמץ. כלומר בימים אלה של החג אוכלים רק מצות.הכנת המצה מסמלת עבורי את איכות הזריזות האומרת: ״מהירות החלקיקים קובעת את העוצמה״ וזה קורה כשמתרחשת יציאה מכבלי מגבלת הזמן ובמקרה זה בסיפור, העבדים שהחליטו לצאת מעבדותם, לא המתינו להתפחה של הלחם והכל נעשה בחיפזון וכך נוצרה המצה, יש בה ביטוי שהוא מעל משך הזמן המצריך הכנת לחם ולמרות הזמן הדרוש ליצירת לחם תופח, עדיין נוצרה מצה להזנתם.

עבורי המצה מסמלת בחירה לצאת מעל המגבלות של מקום וזמן, בקפיצה ללא יעד או תכנון אלא לצאת לדרך חדשה עם מה שיש. היכולת לבחור בעצמם את הנתיב, באופן יצירתי, כפי שהכינו את המצה. הפוטנציאל להתקדם, להשתנות מתוך גמישות מבלי לדעת לאן זה מוביל, מבלי לחפש יעד מסויים, שם כבר הם החלו את נתיב החופש שלהם שאיפשר גם לנסים להתהוות בדרך ולתמוך בבחירה בעצמם.

מה ההתגלות החדשה שלי בזכות השראת הסיפור של יציאת מצרים?

אני מתרחבת לכל תהליך ההתגלות שבא להנכיח את הפוטנציאל של ההתגלות העל-טבעית, זו המתקיימת מעל החלק המנטאלי המריץ בלופ מידע שקלט, ספג והניח אותו כתיקיות במחשב. תהליך של התגלות זו יש בה ״רגע של אהה״ שיכול להופיע למישהו אחד בפתאומית ולאחר כתהליך איטי וממושך שהולך ומתפתח שלב אחר שלב, כשהוא מלווה גם בדרך של ספקות ותהיות.
אפשר לדמות את ההתגלות ממש כמו חוויה של לידה מחדש וזה נעשה כמו התהליך של עוף החול השורף את עצמו עד אפר ומוליד עצמו מחדש אל החדש.
החדש מגיע כשיש בחירה פנימית בגישה שיש בה חירות, כשיש הקשבה פנימית למה שנכון לכל אחת ואחד, כשישנו לב פתוח לכל הקיים בצורתו הטבעית ולא כי מישהו אמר ו/או החליט עבורנו כמו שקרה במצרים.

מה זה חמץ ומה משמעות החמץ עבורי?

יש המלצה מיוחדת שבתקופת החג יש לבער את החמץ, כלומר להוציא מהבית את כל מה שתופח עד החמצה. אני אקח את ״ביעור החמץ״ הוצאת החמץ מהבית בזמן החג כמטאפורה.
כל עוד נותר ״חמץ״ בבית הפנימי, במחשבות, ברגשות, בתחושות = לכך שנותר משהו מהתפיסה הישנה בבית הפנימי שלנו, כלומר בתוכנו נותר ״חמץ״ שבהקשר הסיפור – נותר ״החמץ״ כתפיסה הקודמת של השתעבדות למרחב הזמן, לפחדים, למגבלות, לתכנון ולמסגרת החומרית – אין מקום לפריצת הגבולות המהירה, לגמישות ואין מקום להתעלות מעל הקיים, מעל כל מה שמוכתב וידוע מראש שאינו נותן מקום לחירותנו. כהמלצה ״לביעור החמץ״ בבית החיצוני, אני מוצאת הקבלה של ״ביעור החמץ״ הפנימי זו המתבוננת ונותנת דין וחשבון על ״ביעור החמץ״ בתפיסות הישנות שאינן משרתות אותה יותר ושומרות אותה במקום חשוך יותר.

״הליכה 40 שנה במדבר״, מה היא מסמלת?

על פי הסיפור, האנשים שברחו מהשיעבוד והעבדות במצרים, חצו את ים סוף והחלו ללכת במדבר.
עבורי ההליכה במדבר מסמלת את:
– לקיחת החירות האישית והלאומית
– תקופת המעבר מעבדות לחירות
– השינוי המתרחש שהוא שינוי תודעתי, אבולוציוני
לכן, מטאפורית ״הליכה במדבר 40 שנה״ מלמדת אותי שהשינוי מעבדות לחירות לוקח משך של תנועה עד שלמעשה מגיעים למקום פנימי והשתקפות חיצונית המעגנת את השינוי במציאות הפיזית, בחוויה שלנו ומרגישה לנו כנכונה עבורנו.
במילים נוספות, בזמן הנדידה ״במדבר חיינו״ ומעבר מהעולם הישן של העבדות לעולם החדש החופשי יותר,יש משך תנועה שעלינו לעבור שבה מתרחש השינוי התודעתי, שבה אנו מתחילים להשתחרר ולשנות את תפיסת המציאות המנכיחה את המעבר ממצב קיומי של עבדים למצב קיומי של אנשים חופשיים.

ההגעה למרחב חדש שיש בו חירות, חופש, הוא מרחב פנימי הנקי תודעתית מתודעת העבדות. זה יכול לקחת גם מעבר של דור או שניים שלמעשה כשיוולד, זה כבר יהיה דור שיוולד לתודעה חופשית שכבר נוצרה, דור שכבר יחיה את חירותו באופן טבעי, דור שלא חווה את תקופת העבדות.
המעבר התודעתי מעבדות לחירות מצריך תודעה מותאמת, מיינדסט של חופש מחשבה, חופש קיומי, ביטוי חופשי, תחושת ראויות, ניהול של חיים ריבוניים וזו לא מטרה או יעד אלא שינוי עמוק של תפיסת המציאות כדרך חיים, כתנועה שהיא כזו מעצם קיומה, חופשית.

אז למה עדיין תפוסה בנו תפיסת העבדות?

על פי סיפור יציאת מצרים, כל עוד מתקיימת הסכמה שלנו להנהגה חיצונית ויש בה הסכמה של הא.נשים לחיות במציאות שאכנה אותה ״מצרים״, לא יכלו אותם א.נשים (אולי גם אנחנו?) למגר אותה מתוכם, כי הם כבולים תודעתית לתכתיבי ההנהגה שכפתה את האידאולגיה שלה על כלל הציבור.

ברגע שאין הסכמה להנהגה חיצונית – כל אחד יכול לבחור לעצמו את דרכו שאינה פוגעת בתנועה הטבעית המתקיימת דרכו ובכל מרחב על פני הכוכב, עם האתיקה והיושרה היודעת שישנה חוקיות קוסמית שבכל מקרה קורית.
ביישור כל אלה, מתחיל להתקיים המעבר ממצב נחות, ירוד, עבדות ומוגבלות, בו האדם אינו יכול להשתנות ולהתקדם באמת אלא יש לו כבר אמונה שיש מעליו תקרת זכוכית, אל המעבר למצב מרומם שיש בו מרחבים לבחירה, להתרחבות, העצמה מתוך חירות, אחריות, איכפתיות לכל הקיים, יושרה ואהבה. מעבר המתרחש ומאפשר שינוי תודעה אצל מאסה קריטית של א.נשים שתוביל לשינוי התודעתי/תפיסתי הנדרש כדי לחוות את עצמה – את חירותה.

ברכתי האישית לך

ברכתי לך לכבוד ארוחה חגיגית זו בתקופת האביב המביא עמו התחדשות ופריחה בטבע האנושי.
ברכה זו שלוחה לך כתזכורת ביכולתך לבחור בין מה שאז היה (ואולי (?) זה אף קורה גם בתקופה זו)
מה שאז היה בתקופה שאני מכנה אותה: ״מצרים״. תקופה חשוכה שהתקיים בה סבל אנושי רב עד שהא.נשים קמו ויצאו בכוחות עצמם מתוך כבלי התפיסות המשעבדות אותם וההחלטה להפסיק את סבלם באמצעות הוצאת תנאי תפיסת העבדות מתוכם לעבר לקיחת אחריות ובעלות על נתיב החירות הפנימית מתוך בחירה והחלטה.

ערב זה מגיע כתזכורת שבזמן זה בתקופה ישנה נושנה, א.נשים יצאו מעבדות לחירות.
אנו מוזמנים ללמוד מהציפורים, לנוע בחופשיות, להנות מחופש האפשרויות והמרחבים האינסופיים ליצור, להנות מהחיים יקרי הערך עם תודה גדולה, עם חיוך תמידי, שמחה בלב ובלי ויתורים או הנחות, זו דרך להמון רגעים יפים.

אז שיהיה לך כאן כינוס שמח, לבבי ומיטיב סביב שולחננו
ותזכור/תזכרי לחייך חיוך מאוזן לאוזן כי את/ה חופשי/ת.

באהבה
אירית עוז
החירות 2025

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *